עסוק מדי בשביל להרגיש
בקצרה: היה לי לוז של שעה אחרי שעה, ובשבע השנים האלה הייתי עסוק מדי בשביל להקשיב לעצמי. מה שעזר לי היה לקבוע זמן חשיבה קבוע: חלונות קצרים כל יום ואחד ארוך יותר פעם בשבוע, עם דף ועט ובלי להגיב לשום דבר.
בשבע השנים האחרונות אני בונה עסק פול טיים. הייתם צריכים לראות את הלוז שלי: שעה אחרי שעה, לפעמים שמונה או תשע שעות ביום של שיחות ברצף. אחרי שבע שנים של זה הבנתי שהייתי עסוק מדי מכדי לבנות דברים בקשב. וזה עלה לי בהתקדמות אמיתית שיכלה לקרות.
גם על הורדת הילוך דיברתי, בסרטון אימפריה נבנית מחגיגה.
הילד שלמד שלהיות עסוק זה לא להיות לבד
ככל שהעמקתי לחקור, ועם המון כתיבה, גיליתי מנגנון מעניין. כילד הייתי מאוד בודד. הייתי מהחמודים האלה שנשארים בכיתה וקוראים ספר בזמן שכולם יוצאים לשחק. חרדה חברתית וכל זה. ואז, בגיל מסוים, התחלתי לנגן בגיטרה. די מהר הפסקתי להיות בודד, התחלתי להשתייך לקבוצה של אנשים שמנגנים, הצטרפתי ללהקה.
השיעור שלמדתי באותו גיל, ורק לאחרונה שמתי עליו את האצבע, הוא שלבנות משהו או להיות עסוק בלפתח את עצמי שווה ערך ללא להיות בודד.
למה לבנות זה הדבר הקל
אני חושב שמעולם לא עצרתי לעשות שלום אמיתי עם הילד הבודד הזה, שפחד לחזור לעמדה ההיא. תמיד הייתי עסוק בלבנות משהו, כי לבנות זה הדבר הקל. אתה לא צריך להסתכל פנימה, ולא צריך להודות בחולשות. אנשים רואים אותך מהצד כבחור עוצמתי עם חזון, ואתה מוצא את עצמך עסוק וחסר קשב. לי לקח יותר מעשרים שנה ללמוד את ההבחנה הזאת על עצמי.
על הצד השני, הנקודה שבה ההתבוננות פנימה מתחילה להחליש, כתבתי ביש דבר כזה, יותר מדי טיפול?.
ועכשיו, כשאני בונה דברים חדשים, שמתי לב שהתפתיתי מהר מאוד לחזור ולהיות עסוק. וזה יכול היה לעלות לי שוב בעוד כמה שנים טובות של לא לשים לב מי אני ומתוך מה אני פועל.
מה עשיתי בפועל: זמן חשיבה
אז ברגע שזיהיתי את המנגנון, דאגתי שהשגרה שלי מפה קדימה תכיל את העבודה הקשה, כי עבודה אינטנסיבית היא חלק מהכיף בשבילי כשאני בונה משהו גדול שמרגש אותי. אבל לצד העבודה העצימה יש גם זמן חשיבה: זמן שבו אני לא ריאקטיבי. אני יושב, לא עושה כלום, דף ועט.
אני עושה את זה על בסיס יומי, בחלונות קצרים, ועוד אחד על בסיס שבועי שהוא קצת יותר ארוך.
ואם הבנייה שלכם מובילה לסדנה או לקבוצה, בארבעת הסרטונים של המפה, מתנה לקוראים יש עוד צעדים מעשיים.
שניהם חשובים באותה מידה
אני מבין עכשיו, ולקח לי שוב הרבה זמן להבין את זה, שהריאקטיביות והעיסוק המתמיד מונעים ממני להיות קשוב באמת. וכשאני לא קשוב, אני לא מרגיש את עצמי ואת העולם, ואני יכול לפספס המון הזדמנויות אמיתיות לריפוי, לצמיחה ולבנייה של משהו שהוא גם קשוב בשבילי וגם מדהים לאחרים.
זו התובנה שלי אליכם היום: לבנות בקשב. לאפשר גם זמן לעבוד קשה וגם זמן לנוח ולהתחבר לעצמי. שניהם חשובים במידה שווה.
אם גם אתם עסוקים מדי מכדי להרגיש, אפשר לדבר על זה 40 דקות.
רוצים לדבר על זה?
שיחה של 40 דקות כדי לשמוע איך אני יכול לעזור לך לבנות את הקבוצה או הסדנה שלך.
לשיחה איתיכבר יודעים מה אתם רוצים ללמד? לשריון מקום במפגש ההתרחבות (בתשלום).
את הפרק המלא אפשר לשמוע
שאלות ותשובות
איך יודעים שאני עסוק מדי בשביל להרגיש?
אצלי הסימן היה לוז רצוף, שעה אחרי שעה, וקושי לעצור ולהסתכל פנימה. כשהעיסוק הופך לדרך להימנע מלהקשיב לעצמי, זה סימן.
כמה זמן חשיבה צריך?
אצלי מדובר בחלונות קצרים כל יום, ועוד חלון אחד קצת ארוך יותר פעם בשבוע. הכלל הוא שזה קבוע, ושבזמן הזה לא מגיבים לשום דבר. על בניית שגרה שלא שורפת אותך כתבתי באימפריה נבנית מחגיגה.
איך עושים זמן חשיבה בפועל?
יושבים עם דף ועט, בלי טלפון ובלי לבצע כלום. לא עונים ולא פותרים, רק יושבים עם מה שעולה.